השופט א' א' לוי:
מבוא
1. אלה הם שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, (כב' השופטת א' קובו), מיום 21.6.00, לפיו נתקבלה תביעת המשיב לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו עקב חתימתו על שטר משכנתה מיום 17.3.85, והכל כפי שיפורט להלן.
הרקע העובדתי
2. בחודש מרץ 1985, פנה זא'ק אבן, המשיב בשני הערעורים שבפנינו (להלן: "ז'אק"), אל שכנו יצחק פיינגולד (להלן "פיינגולד"), המערער בע"א 6783/00 והמשיב בע"א 6645/00, בבקשה כי יעזור לו להיחלץ ממצוקה כלכלית בה היה שרוי אותה עת בעקבות תביעת גירושין שניהלה נגדו מי שהיתה אשתו.
פיינגולד, אשר יחד עם שותפו יצחק סיט (להלן "סיט") הם בעלים של שתי חברות: "סייפנים השקעות בע"מ", ו"סייפן סוכנות לביטוח בע"מ" (להלן "החברות"), הציע להשיג לז'אק הלוואה מבנק בסך 20,000 ש"ח, צמודה למדד המחירים לצרכן ובריבית שנתית של 7.5%. לצורך הבטחת פרעון ההלוואה נדרש ז'אק למשכן את זכויותיו במספרה ברחוב בן-יהודה בתל-אביב, זכויות אשר אותה עת טרם נרשמו על שמו בלשכת רישום המקרקעין. פיינגולד הפנה את ז'אק לפרקליטו, עו"ד שלמה ערד (להלן: "עו"ד ערד"), על מנת שזה יטפל ברישום הזכויות במספרה ורישום השעבוד עליה לטובת הבנק בעבור נטילת ההלוואה. בתאריך 25.3.85 חתם ז'אק על יפוי-כוח בלתי חוזר, בו מינה את עו"ד ערד לפעול בשמו, ובין היתר לעשות את אלה: "למכור ולהעביר, להשכיר להחכיר לשעבד ולמשכן לה"ה בנק לאומי לישראל בע"מ ו/או לסייפן סוכנויות לביטוח בע"מ" את המספרה. בתאריך 3.4.85 חתם ז'אק על שטר משכנתה מכוחו הוא משכן את המספרה לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), להבטחת תשלום חובותיו-שלו ו/או של סייפנים השקעות בע"מ ו/או סייפנים סוכנות לביטוח בע"מ ו/או יצחק סיט ו/או יצחק פיינגולד. בתאריך 9.4.85 נרשמה המספרה על שמו של ז'אק, ובאותו מועד נרשם גם שטר המשכנתה.
עובר לחתימה על שטר המשכנתה ולאחריה, נתן פיינגולד לז'אק סכומי כסף שונים על חשבון ההלוואה אותה היה אמור ז'אק לקבל מהבנק. נראה שהסדר זה (אי-קבלת הכסף ישירות מהבנק) והיקף השעבוד, עורר את חשדו של ז'אק, והוא אף ביקש מפיינגולד לבטל את שטר המשכנתה, אך זה הרגיע אותו באומרו כי מצבו הכלכלי ומצב חברותיו איתן. בתאריך 21.11.86 קיבל ז'אק מכתב מבא-כוחו של הבנק, עו"ד מרדכי ווהב, בו נאמר כי חובה של חברת סייפנים לבנק הוא כ375- אלף ש"ח, ומתוך סכום זה חל מועד פירעונו של תשלום בסך 31,347.65 ש"ח אותו נדרש ז'אק לשלם. הבנק התרה בו שיינקטו נגדו צעדים משפטיים ושטר המשכנתה אף ימומש, אם החוב לא ייפרע.
ז'אק טען בפני אנשי הבנק, כי בעת חתימתו על שטר המשכנתה הוטעה לחשוב כי חתימתו נועדה להבטחת תשלום חובו בלבד, והוא אף הציע לשלם סכום של 28,000$, שהוא הסכום שלהערכתו ניתן לו כהלוואה, ובכך תיפדה המשכנתה. אך הבנק דחה הצעה זו, ובתאריך 18.7.87 הוגשה על ידו ללשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב בקשה למימוש המשכנתה כנגד חוב בסך 300,816 ש"ח. לאחר מספר חודשים מונה עו"ד ווהב ככונס נכסים למכירת המספרה. בהמשך, הגיע ז'אק לפשרה עם הבנק, שאף קיבלה תוקף של פסק-דין, בה נקבע כי המשכנתה תקפה וז'אק התחייב לשלם לבנק, תוך 60 ימים, סך של 60,000$, ובכך יסולק החוב המובטח. אך ניסיונותיו של ז'אק להשכיר את המספרה או למכרה על מנת שיוכל למלא אחר הסדר הפשרה, עלו בתוהו, ובעקבות כך נמשכו הליכי המימוש ועל פי בקשתו של כונס הנכסים ניתן צו לפינויו של ז'אק מהמספרה.
בחודש אוגוסט 1988 נטל ז'אק מהבנק הלוואה בסך 94,600 ש"ח לפרעון בתשלומים, ולבקשת הבנק, ביטל עו"ד ווהב את הליכי מימוש השעבוד אך מבלי לפגוע בתוקפו של שטר המשכנתה, שהועבר לסניף בירושלים.
בעקבות הסכומים בהם חוייב ז'אק בגין חובותיה של חברת סייפנים, הוא דרש מפיינגולד וגם קיבל, במספר הזדמנויות, שיקים בסכומים שונים, אך אלה חוללו. בהמשך, ובניסיון לפרוע את החוב, נטל ז'אק הלוואות מבא-כוחו אותה עת, עו"ד שמעון פיינברג, וחובו הועבר לחשבונו של פרקליטו. כוונתם של השניים היתה להשכיר את המספרה, ובדרך זו לפרוע את החוב, אך גם ניסיון זה נכשל. בחודש ינואר 1990 הוסכם בין ז'אק לעו"ד פיינברג כי סכום החוב ביניהם הוא 87,000 דולר, ושיק שמסר ז'אק היווה עילה לפתיחתם של הליכי הוצאה לפועל, במסגרתם מונה כונס נכסים למספרה והיא נמכרה. מסכום התמורה שולם הסך של 220,000 ש"ח לבנק, והיתרה חולקה בין נושים אחרים, אך גם לאחר כל אלה נותר ז'אק חייב סכום של למעלה מ400,000- ש"ח. בתאריך 2.7.91 הוכרז ז'אק כפושט-רגל, ועו"ד מור יוסף מונה נאמן על נכסיו.
3. במהלך שנת 1992, הגיש ז'אק תביעת נזיקין נגד המערערים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. כנגד פיינגולד הוא טען, כי זה הסביר לו ששעבוד המספרה נועד להבטיח הלוואה שהוא, ז'אק, עתיד לקבל מהבנק. לטענת ז'אק, הסבר ברוח זו הוא שמע גם מפיו של עו"ד ערד בעת שחתם בפניו על שטר המשכנתה, והוא גם הבין כי המשכנתה הוגבלה לסכום ההלוואה - 20,000 ש"ח בלבד. ז'אק הוסיף וטען, כי בעת חתימתו על השטר, לא הופיעו בו שמותיהם של פיינגולד, סיט והחברות, וגם לא נאמר לו כי המשכנתה היא להבטחת חוב שלא הוגבל שיעורו. לנוכח כל אלה טען ז'אק כלפי פיינגולד, שזה פעל בתרמית והתעשר שלא כדין. באשר לעו"ד ערד נטען כי הוא התרשל בכך שלא פעל כפי שעורך-דין סביר היה פועל באותן נסיבות, ולא נקט בזהירות המתבקשת, אף שידע או חייב היה לדעת את מצבן הכספי הקשה של החברות שבשליטתו של פיינגולד. כמו כן נטען, כי עו"ד ערד הפר חובות חקוקות אשר גרמו לז'אק נזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו התכוונו החיקוקים. לחלופין טען ז'אק, כי אף אם יחליט בית המשפט כי היה מודע למהות העסקה עליה חתם, היתה מוטלת על המערערים החובה להכניסו לסוד מצבם הכלכלי הקשה, הואיל ואדם מן הישוב לא היה מתנדב לערוב לאנשים או לחברות שמצבם הכלכלי כה רע. אי-גילוי פרט מהותי זה, טען ז'אק, עולה כדי הפרת חובת תום-הלב.
מנגד טענו המשיבים, כי משחתם ז'אק על שטר המשכנתה, מנוע הוא מלטעון כי לא ידע את תוכנו ומהותו של השטר. עו"ד ערד הוסיף, כי הציג בפני ז'אק את העובדות לאשורן, ובכלל זה את מהות המשכנתה והיותה לא מוגבלת בסכום. לחלופין טען עו"ד ערד, כי לא ידע על גובה חובותיהם של החברות ובעליהן, וכל שעשה בעסקה זו היה לאמת את חתימותיו של ז'אק על שטרי המכר והמשכנתה. פיינגולד מצדו טען, כי מצבו ומצב החברות בעת החתימה על שטר המשכנתה, היה תקין.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' קובו) החליט לקבל את התביעה, אך בטרם הגיע לתוצאה זו, קבע כי משחתם ז'אק על שטר המשכנתה, אין הוא יכול עוד לטעון כי לא ידע על מה הוא חותם, ובית המשפט הוסיף:
"התובע [המשיב] הגיע אל הנתבע 2 [עו"ד ערד] במטרה ברורה לחתום על עסקת משכנתה שסוכמה קודם לכן בינו לבין הנתבע 1 [פיינגולד]. אין לקבל, איפוא את הטענה כי לא היה מודע למהותה של עסקה שכזו. אמנם, בסיכומיו נטען כי השכלתו מסתכמת ב12- שנות לימוד בלבד, וכי הוא אינו בקי בעניני הלוואות ומשכנתאות, אך הוא גם הצהיר כי במשך 25 שנים הוא ניהל עסקים ואף לקח הלוואות, ועל כן לא סביר שלא ידע מה מהות עסקת המשכון. משכך ממילא קיימת חזקה לפיה בבואו לחתום על מסמך בעל משמעויות כה מרחיקות לכת, בדק את המסמך שלפניו".
יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את טענתו של ז'אק, לפיה היתה מוטלת על המערערים החובה להודיע לו על מצבם הכלכלי של אלה שלחובותיהם הוא ערב, ובלשון בית המשפט בעמ' 7 לפסק הדין:
"כאשר אדם חותם על עיסקת משכנתא לחובותיהם של אחרים, הוא לוקח את הסיכון כי בבוא הזמן ייאלץ לפרוע את חובותיהם. בהעדר אינדיקציה אחרת, אין להניח כי הוא נוטל על עצמו את הסיכון שכבר בעת החתימה על שטר המשכנתא אלה, שלהבטחת חובותיהם הוא ממשכן את הנכס, נמצאים כבר עמוק בחובות כבדים. פרט זה הוא פרט מהותי אשר אי גילויו עולה כדי הפרת חובת תום הלב המוטלת על הנתבע 1 [פיינגולד] ביחסיו עם התובע [ז'אק]...".
באשר לטענתו של פיינגולד לפיה מצבו הכספי ומצבן של החברות שבשליטתו היה תקין, קבע בית המשפט כי מעדותו עולה נימה הפוכה, ובלשונו:
"הנתבע 1 [פיינגולד] מאשר בלשון מתחמקת שהתובע [ז'אק] אכן לא ידע על חובותיו וחובות החברות הכרוכות עימו ותקפן. מכאן אני גם למדה שהוא לא סיפר עליהם. שהרי אם היה מפרט אותן, התובע היה ודאי יודע עליהם. זאת ועוד; הנתבע 1 טוען כי התובע התרשם שהמצב תקין. מכך עולה כי במקרה הטוב כלל לא סיפר על מצבו הכלכלי הגרוע, ובמקרה הרע הוא אף הציג שמצבו הכלכלי טוב. ממילא בשני המקרים התנהגותו של הנתבע 1 אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב, ומשום כך יש להטיל עליו אחריות לנזקיו של התובע". (עמ' 8).